הצילום שלי בתקופת הקורונה - פרויקט מיוחד לחברי קהילת פוטוטיפס

הכל כבר נאמר על וירוס הקורונה הנוראי שהשתלט על חיינו בשנה האחרונה. זה הגיע כרעם ביום בהיר אי שם בתחילת 2020 ולא עזב אותנו עד היום. חלומות התנפצו, תכניות נדחו, פרויקטים הוקפאו. שלא נדבר על הפגיעות המשמעותיות יותר והחשובות באמת - בבריאות שלנו (הפיזית וגם הנפשית), פרנסה, חופש ועוד.

זה פגע בכולם, בלי שום הבדלי דת, גזע, מין, מקצוע, מצב בחיים, מידת נעליים ועוד. אולי רק הגיל שיחק איזשהו תפקיד בבחירותיו של הוירוס הזדוני במי לפגוע. לצערנו הוא החליט לפגוע יותר דווקא באימהות והסבים שלנו, שכל כך ראוים לבריאות איתנה ואריכות ימים.

גם הצלמים נפגעו קשות מהתקופה הקשוחה. אין אירועים, אין הפקות, אפילו הטבע נסגר לנו לסירוגין בעקבות כל הסגרים והגבלות התנועה שאיפיינו את השנה האחרונה.

אנחנו בפוטוטיפס עשינו כל מה שאפשר כדי להפוך את החוויה של התקופה הזו לכמה שיותר חיובית לציבור הצלמים חברי הקהילה. הוספנו הדרכות בלייב עם טיפים במגוון תחומי הצילום, הרצאות אונליין של מיטב הצלמים (וגם השקענו כמה גרושים במניה של חברת Zoom) ואפילו יצאנו לכמה סדנאות מקצועיות כשזה התאפשר.

זהו מיני-פרויקט שהחלטנו לקדם עבורכם, חברי הקהילה היקרים, שמטרתו לתת לכם מקום ראוי להציג את היצירות הנבחרות שלכם שצולמו בתקופת הקורונה. תמונה אחת, ראיון אחד, סיפור אחד. זה מה שביקשנו מכם ואנחנו מאד שמחים ששיתפתם פעולה בצורה נפלאה.

כאן תראו 11 סיפורים של אחד עשר צלמות וצלמים נפלאים, חברי קהילה ותיקים לצד חברים חדשים, צלמים מקצועיים לצד חובבים בתחילת הדרך.

תודה רבה לכל מי ששיתף וסיפר את הסיפור הצילומי שלו.

שלכם, ויקטור,

מנכ"ל פוטו טיפס.

 ביום שראיתי שיש מפגש צילום של פוטוטיפס בזריחה ביפו, לא היססתי פעמיים, אמרתי לזוגתי "אני קם מוקדם, ב4 בבוקר לצילומי זריחה". אמרה לי: "תהנה, רק אל תשכח סוללות וכרטיסי זיכרון כן?"

למחרת ביום שישי באמצע אוגוסט, לקחתי את כל הציוד, תיאמתי טרמפ עם הדס המדהימה, שלא יהיה משעמם בנסיעה. התארגנו, טיפסנו על סולם (תודה לפרץ חבר הקבוצה שעזר ותמך). פרסתי חצובה, מוזיקת מטאל אוריינטלית באוזניים ולפניכם התוצאה: שילוב HDR בעריכה, מורכב מ-5 תמונות ברמות חשיפה שונות.

מוזמנים לאינסטגרם שלי https://www.instagram.com/ofer.studio.egoz/
 

וגם תבקרו באתר https://www.studioegoz.net/

פרוייקורונה

את הפרוייקט הזה רציתי לעשות כבר המון זמן. מעין צילום פורטרט עצמי מנקודת מבט אחרת, לא בתמונה הסטנדרטית של מצולם מול המצלמה אבל שעדיין יגיד "זו אני".

דחיינות:

אם יש משהו אחד שהקורונה סידרה לנו זה המון זמן בבית לפרוייקטים אישיים. אבל התירוצים לא איחרו להגיע- יש טבע לצלם, אנשים אחרים לצלם, כל דבר אחר לצלם.

 אז אמרתי לעצמי שאולי מחר אני אעבוד על זה. או מחרתיים. או מתישהו...

ביקורת:

כמו רבים מאיתנו, גם אני נוטה לביקורת עצמית מוגברת. לעמוד למול המצלמה וליצור קומפוזיציות שאני הנושא שלהן זה בערך הדבר הכי קשה עבורי. הרבה יותר נוח לי מאחורי המצלמה.

סוף שהוא גם התחלה חדשה?

דצמבר הביא איתו עוד סגר (בלונדון איפה שאנחנו גרים) ויחד עם העובדה שבן הזוג טס לביקור משפחתי בארץ, נשארתי ממש לבד. בזמן הזה ידעתי שאני אתאכזב מעצמי מאוד (ביקורת עצמית כבר אמרנו) אם אני לא אגיע לפרוייקט הזה, עכשיו, לפני שאנחנו סוגרים את הדלת על 2020.

סוף דבר:

אז העמדתי חצובה, כיוונתי פוקוס, שיחקתי עם התאורה הטבעית בבית ו... זה מה שיצא. וביקורת יש לי בשפע. אולי על זה שיכולתי יותר. או אחרת. או שונה. אבל הפעם אני מעיזה להגיד שאני גם קצת מרוצה.

מוזמנים לבקר אותי באתר שלי: https://monamourpic.com/

ובאינסטגרם: https://www.instagram.com/monamour_photographer/

מילה מהעורך - תוצאה נפלאה של פרויקט מרתק. בהחלט מומלץ לביצוע בבית בתקופת הסגר

בהפסקה בין הסגרים קיבלתי מאחי הצעיר עדכון שהוא הולך להמריא מנתב״ג לארה״ב כדי להעביר מטוס שיוצר בתעשיה האוירית. יצאתי באמצע יום העבודה עם המצלמה לאיזור אור יהודה כדי לתפוס אותו ממריא. למזלי, הוא עבר לי מעל הראש בזווית מושלמת - גופו הסתיר את השמש בדיוק בזמן כך שיצאה לי צללית יפה של המטוס.

הבוהק של השמש דרך העדשה גרם לעיניי לדמוע, ואז הבנתי את המשפט של מאיר אריאל ״ זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה״

עוד צילומים בפרופיל הפייסבוק שלי: https://www.facebook.com/shai.davidor/photos_all

הגיע יום "מרתון הצילום הסגר" השני של פוטוטיפס (ממש לאחרונה, בסגר השלישי).

אני בחוץ ולא מצליח לצלם אפילו תמונה אחת מעניינת. לפתע ראיתי את תפרחות שיחי האגבה בירידה אל החוף, שעד אותו יום צילמתי מרחוק ולא שמרתי אף תמונה שלהם. שמתי לב ששלוש מהן קרובות יחסית אחת אל השנייה ומצאתי זווית שבה הן נראות במרחק שווה ביניהן, מה שהקנה לסצנה מראה סוריאליסטי וקצת חייזרי. פרט להמרה לשחור לבן וקצת תוספת ניגודיות, לא היה צורך בשום טיפול בתמונה: פחות זה לעיתים יותר.

מוזמנים לאינטגרם שלי: https://www.instagram.com/electronicmonk/

בתקופת סגרי הקורונה, כשלא ניתן היה לצאת מהבית, עברתי לצילומים בתוך הבית, בעיקר בתחום ה-Still Life Photography וכן תמונות ברוח התקופה, מעין התמונה הזו.

בתמונה זו אני הבמאי, הצלם וגם הדוגמן וכותרתה "קורונה הורגת".

מילה מהעורך - לימונדה מהלימונים - עבודת בימוי וצילום נהדרים.

הצילום שלי הוא מהסגר הראשון, כשהכל היה מפחיד מאד ולא ברור.

לא פגשנו את הורי שבסיכון וגרים מאה מטר מאיתנו, אפילו יצאנו עם כפפות מהבית מהחשש. התאומים שלי בני ה-9 ואני עשינו הליכה קצרה מסביב לבית וראינו שיש פריחה יפה, הם קטפו פרחי בר והחלטנו להביא לסבתא לכבוד חג הפסח ולשים ליד הדלת. סבתא לא יכלה להתאפק ומצאה דרך יצירתית לחבק נכד שלא ראתה שבועות רבים... לנכד שלום מתחת לשמיכה.

מילה מהעורך - סיפור מרגש שמאפיין מאד את תקופת הקורונה.

מאוד רציתי לצלם אקרובטים...

בסוף הסגר הראשון, כשכל עולם התרבות היה סגור ואנשים חיפשו מקורות פרנסה נתקלתי במודעה על הופעת אקרובטיקת בלייב סטרימינג בחצר הבית "קבארונה". מטרת ההופעה הייתה גיוס כספים לאמנים שמצאו עצמם ללא עבודה. פניתי לדניאל שפגשתי בעבר בפסטיבל עכו ושאלתי אם אפשר לבוא לצלם. היא מאוד מאוד שמחה והזמינה אותי - קבענו לחזרה האחרונה כך שאוכל לצלם חופשי ולא להפריע לשידור הלייב עצמו. אספתי את רונן - ונסענו לבית של עדי קסל ויניב טפר ולטרפז שבחצר.

מרוב התרגשות לבואנו ואחרי שבועות ארוכים שהחבר'ה לא הופיעו, לא ראו קהל וכמו כולם לא יצאו הבית - החליטו כולם להתלבש ולהתאפר לכבודנו ולהרים מופע מרגש ופשוט מעולה.

אנחנו זכינו בחוויה צילומית בלעדית עם הזדמנות לשמח אנשים נהדרים. בהמשך, עדי ויניב הפכו להיות פעילים במחאת וזעקת האומנים ועולם התרבות שנפגע קשות.

הצילומים נעשו בשימוש בתאורת המופע ובפלאש נוסף ע"מ להאיר את גובה הטרפז ואת המופע עצמו.

קישור לעמוד המופע באתר שלי https://www.visualofer.com/Travel/Festivals-/Kabarona/

והמופע עצמו https://www.facebook.com/adi.kessel/videos/10157859639058183

מוזמנים לאינסטגרם שלי: https://www.instagram.com/oferr244/

סגר ראשון, מצאתי את עצמי בלי אפשרות לצלם בצורה מסחרית. עדיין היתה לי הרגשה שאני פשוט חייבת לצלם משהו. צילמתי הרבה את השקט והריק שהיה באזור שאני גרה בו.

בהמשך, במהלך הקיץ, בין הסגרים היתה תערוכת צילום בתל אביב.

הנושא ושם התערוכה היה "100 מטר". הציגו בה צלמים מכל רחבי הארץ שצילמו בתקופה הזאת את 100 המטרים שלהם, נאספו 100 עבודות שהוצגו באוויר הפתוח בשדרות רוטשילד, תל אביב.

שמחה שהתמונה הזאת שלי השתתפה גם היא בתערוכה.

מוזמנים לאינסטגרם שלי: https://www.instagram.com/ornatimen/

בחרתי בשתי תמונות מאותו מקום - רחבת הכניסה לכנסיית הקבר בירושלים, מהמקומות הקדושים ביותר בעולם לנוצרים. התמונה העליונה צולמה שבועות ספורים לפני הסגר הראשון כשהמוני תיירים באים לכנסייה. השנייה צולמה אחרי ששערי המדינה נסגרו לתיירים והרחבה הפכה להיות ריקה מאדם.

אני מדריכת תיירים ומאז חודש מרץ לא עבדתי עם תיירים אפילו לא יום אחד.

מילה מהעורך - סיפור קונטרסטי מרתק של המקום, כואב ועצוב אך גם מדהים באותה המידה. כולנו תקווה שבקרוב נחזור להיות תיירים בעולם ותיירים מהעולם יגיעו אלינו.

זהו פרויקט נחמד שלי שאני מנסה לעשות כבר מזמן. הרעיון הוא לצלם לוקיישן אחד מסוים מזווית דומה במספר הזדמנויות שונות. בגדול מדובר בכביש יפה ומפותל שאני רוצה להדגיש איך הסביבה סביבו משתנה כתוצאה מהעונות השונות של ישראל. אני עדיין לא יודע איך אני רוצה להציג את זה, כסדרת תמונות או כטיים לאפס.

בינתיים, תהנו מהתמונות.

מוזמנים לבקר אותי באינסטגרם https://www.instagram.com/leopold.photoart/

היי, אז כולנו סגורים בבתים ובמרחב הקרוב ולא ממש יודעים מה לעשות עם זה. כאדם שרגיל לטייל ברחבי המדינה ובחו"ל כל הצטרפות לסדנה מטעם פוטוטיפס מרחיבה לי את הלב והאופקים. מצרפת צילום מסדנת צילום אמנותי שנערכה בנחל כזיב שנתנה לי אוויר לנשימה לעוד תקופה של סגר.

 מוזמנים לאינסטגרם שלי: https://www.instagram.com/xravit/
 

פוטו טיפס - קבוצת הפייסבוק שלנו | עמוד האינסטגרם של קהילת פוטוטיפס | כל הסדנאות שלנו | בלוג הצילום שלנו