צילום תרבויות שחודר ללב ולנשמה - 3 דברים שאפשר ללמוד מהתמונות של לימור צדוק
- ויקטור זיסלין

- לפני 4 שעות
- זמן קריאה 6 דקות
*כל הצילומים במאמר: לימור צדוק
"אישה רומנייה זקנה, שכל קמט בפניה מספר פרק אחר מסיפור חייה, מצביעה על משהו שאיש מאיתנו לא יזכה לראות - מקום, אדם או זיכרון שנמצא הרחק מחוץ לפריים. בביתה הקט היא מפנה אליו את תשומת ליבם של אורחיה, ועושה זאת ביד מחוספסת אחת, יד שמספר הקמטים שעליה גדול אפילו מזה שעל פניה."
בפריים הזה יש סיפור שלם, מאלה שאפשר היה לכתוב עליהם אלף מילים.
לימור לא כתבה אף אחת מהן. היא לא סיפרה לי דבר על הסיטואציה הזו: מיהי האישה, איפה היא גרה, מה היא עושה או עשתה בחייה. כלום. ידעתי רק את ההקשר הכללי - שזה צולם בטיול הצילום שלימור הדריכה עם פוטו טריפס ברומניה. וזה בדיוק מה שצילום תרבויות יודע לעשות כשהוא עובד באמת - לספר סיפור ויזואלי אותנטי ואמיתי, כזה שחודר ללב ולנשמה, מבלי להוסיף ולו מילה אחת.

צילום: לימור צדוק

צילום: לימור צדוק

צילום: לימור צדוק
את התמונות האלה צילמה לימור צדוק (ואת כל יתר התמונות במאמר), ואני עובר עליהן כבר כמה ימים, לומד, חוקר, מתעמק, כדי להבין את הגישה של לימור לצילום תרבויות ולשתף איתכם את המסקנות שלי. גילוי נאות - לא שיתפתי את לימור בכוונתי לכתוב את המאמר הזה, והיא תקרא אותו ביחד איתכם ברגע שהוא יתפרסם. לא הייתה לה שום נגיעה במילים והמסרים במאמר, והן מבוססות נטו על האבחנות האישיות שלי. אבל מהכרותי איתה - אני משוכנע שהיא לא תתנגד לעצם פרסומו, ובתקווה, גם תתחבר לניתוח שלי של התמונות והגישה שלה.
צילום תרבויות הוא תחום שעל פניו קל יחסית לעשות בו תמונות יפות. לא פעם אני שומע את האמירה (המאד לא מדויקת בעיניי): "מה הבעיה? קח דמות פוטוגנית בשוק, תפתח צמצם ל-F/2.8 ויש לך פורטרט תרבותי יפה עם רקע מטושטש". אבל בפועל, במסגרת חוויה תרבותית אמיתית, מאוד קשה ליצור תמונות שבאמת נשארות איתך ונחקקות בזכרון לעד.
לימור עושה את השני. היא מביאה איתה את הנוכחות והאותנטיות של המקום - בצורה כזו שהצופה מתחבר לסיפור כבר ממבט ראשון על התמונה. במבט שני, הצופה הופך להיות סקרן לגבי סיפורי הצד שלא גלויים לעין במבט הראשון. במבט השלישי, הצופה כבר מטייל עם העין עמוק פנימה, לתוך הסיפור השלם יותר שמספרים הרקע, הסביבה של הדמות והמרחב בו היא נמצאת. וזה כבר משהו שהופך את זה מתמונה יפה לסיפור שזוכרים.
איך לימור עושה את זה? המשיכו לקרוא ותדעו גם אתם :)
אם עדיין לא שמעתם - ביוני הקרוב לימור מתארחת אצלנו בחדר כושר לצילום לחודש שכולו צילום תרבויות וסיפורים. היא תפרק את הגישה שלה לגורמים ותשתף עם חברי המועדון על הטכניקות השונות בהן היא משתמשת - גם הצילומיות (כמו עדשות, אור, קומפוזיציה) וגם האנושיות (איך ניגשים לסיטואציה, איך מתקשרים ואיך מייצרים סיפורים אנושיים אותנטיים).
כולכם מוזמנים להצטרף למועדון וללמוד, אבל לפני זה רציתי לעצור ולהתמקד בשלוש נקודות שקפצו לי מיד מהצפיה בעבודות שלה. שלוש נקודות שאתם יכולים לקחת איתכם כבר לצילום הבא.
פוטו-טיפ מס' 1: עדשה רחבה היא לא רק "להכניס יותר לפריים"
רובנו לומדים שעדשה רחבה נועדה להכניס יותר נוף לתוך התמונה. נכון, אבל זה הצד הפחות מעניין שלה. המשמעות האמיתית של עדשה רחבה היא ליצור אצל הצופה תחושת קרבה עמוקה לסיטואציה, להוסיף לה מעין אשליה תלת ממדית בפריים דו ממדי ולכלול גם את האלמנטים הסביבתיים שמספרים את הסיפור של המקום לא פחות מאשר האובייקט הראשי. זה נכון בצילום נופים, בצילום ארכיטקטורה, רחוב וכמובן גם תרבויות.
אצל לימור העדשה הרחבה עושה בדיוק את זה - היא יוצרת קרבה, נוכחות ושייכות.

כפר צוענים בטרנסילבניה - מתוך טיול הצילום שלימור הדריכה עם פוטו טריפס
צילום: לימור צדוק
תחשבו על ההבדל בין לצפות בשיחה מהשולחן הסמוך, לבין לשבת בעצמכם סביב השולחן. עדשה רחבה מכריחה אתכם להתקרב פיזית, ולפעמים עד כדי אי נוחות. הקרבה הזו משנה הכל: היא משנה את היחסים שלכם עם האדם מולכם, והיא משנה את היחסים של הצופה עם התמונה. במקום להתבונן מהצד, הוא עומד בתוך הרגע.

כפר צוענים בטרנסילבניה - מתוך טיול הצילום שלימור הדריכה עם פוטו טריפס
צילום: לימור צדוק

צילום: לימור צדוק

ביעור חמץ בבני ברק
צילום: לימור צדוק
תסתכלו על תמונת הילד עם הפאות. הפנים שלו כמעט נוגעות בעדשה, ומאחוריו נפרשת כל הסצנה - העשן, הרב עם השקית, הגברים בשחור. אתם לא מסתכלים על האירוע, אתם בתוכו. זה הקסם. טווח של 14-16 מ"מ - להתקרב, לקחת חלק ולתת לעיוות הקל בקצוות לעבוד לטובתכם וליצור תחושת תלת מימד חזקה.
פוטו-טיפ מס' 2: הרקע הוא לא תפאורה - הוא שחקן
תמונת תרבות טובה היא דיאלוג בין הנושא לבין מה שמסביבו. הרבה צלמים מטשטשים את הרקע כדי "לנקות" את הפריים, ובצילום תרבותי זו לרוב טעות - כי הרקע הוא חלק מהסיפור. לפעמים יותר מאשר הדמות עצמה. הטלויזיה הישנה שדולקת, המקרר שספק אם בכלל עובד, השולחן המבולגן, התמונה של מישהי מהעבר - כל אלה מספרים לכם מי האדם הזה, איפה הוא חי ובמה הוא מאמין.

צילום: לימור צדוק
הדוגמה החזקה ביותר היא הבחורה בלבוש המסורתי בכנסייה. מאחוריה, על הקיר, לוחות עם כיתובים עתיקים שמרמזים על דברי קודש של הכנסיה המקומית. הצעיר מול העתיק, החיים מול הזיכרון, האדום מול הכחול. חספוס, קונטרסטיות, הקשרים. הכל בתוך פריים אחד. זה כבר לא פורטרט - זה משפט שלם. אותו דבר בתמונת הזקן הקובני בכיסא הנדנדה: הריהוט, השטיח, הידית של הכיסא - כל פריט הוא מילה בפרק וכל פרק מרכיב את הסיפור השלם.

צילום: לימור צדוק

צילום: לימור צדוק

צילום: לימור צדוק
מבחינה טכנית: חשוב לבחור את הצמצם בחוכמה, כדי לחדד או לטשטש את הרקע, בהתאם לבחירה האומנותית שלכם. כדי לשמר את הפרטים ולשמור על הרקע קריא ונגיש ולא מרוסק לטשטוש מוחלט, לרוב כדי להשתמש בצמצם ביניים, איפשהו בין F/5.6 ל-F/8 תלוי בתאורה.
ובעיקר - לפני שאתם לוחצים, שאלו את עצמכם:
מה בפריים הזה מספר לי איפה אני?
מה ברקע שייך לסיפור ומחזק אותו?
אילו אלמנטים לא שייכים למסר וגונבים את הפוקוס ואיך מוציאים אותם החוצה?
פוטו-טיפ מס' 3: סדרה - כשהשלם גדול מסך חלקיו
תמונה אחת טובה היא מנה טעימה. כשחומרי הגלם איכותיים, מרכיבי המנה עובדים טובים ביחד, הצלחות וההנגשה נעימים - יש לנו הצלחה קולינרית. סדרה היא ערב קולינרי שלם, מלא בטעמים ומנות איכותיות. בערב כזה יש דינמיקה, יש התפתחות, יש גיוון אבל גם מוטיב מרכזי שמאחד את התמונה, למשל ברוח מטבח מארץ מסוימת (ערב איטלקי מישהו?). לא כל מנה גדולה ומפוצצת. לא כל מנה כוללת את כל המרכיבים. אבל הארוחה השלמה היא החוויה האמיתית כאן.
תסתכלו על שלוש התמונות של אותה אישה רומניה זקנה מתחילת המאמר - ליד התנור, מספרת סיפור, מתפללת מול החלון. כל אחת מהן עומדת בפני עצמה, אבל יחד קורה משהו אחר: אתם פוגשים אותה. רואים את הסביבה הטבעית שלה, את האופי והטמפרמנט, את העולם הפנימי והחיצוני שלה.

"הצוענים העשירים" - טרנסילבניה, מתוך הטיול שלימור הדריכה עם פוטו טריפס
צילום: לימור צדוק

צילום: לימור צדוק

צילום: לימור צדוק
זה ההבדל בין מי שעוזב אחרי פריים אחד מוצלח, לבין מי שנשאר. פריים בודד תופס רגע, מספר על הסיטואציה, נותן טעימה מהמקום.
סדרה תופסת אדם, חיים, תרבות שלמה. הדרך לשם פשוטה אבל דורשת משמעת: אל תסתפקו בתמונה אחת. צלמו רחב וצמוד, דינמי ושקט, את הידיים ואת הפנים ואת החדר כולו. תחשבו בסטים של 3-5 תמונות, לא בבודדות, ושנו בכל פעם זווית, מרחק, רגע והקשר.
לסיכום: צילום תרבויות - מה באמת מבדיל בין תמונה יפה לתמונה שתישאר איתכם לעד?
אם תשימו לב, אף אחד משלושת הטיפים לא עוסק בציוד.
כולם עוסקים בנכונות להתקרב - פיזית ואנושית. להיכנס לבית של אדם זר, לשבת ליד השולחן שלו, להישאר קצת יותר ממה שנוח. לימור מגיעה מרקע של חיי הנפש כמטפלת ושל שלושים שנה של הדרכת אנשים בעולם, וזה מורגש בכל פריים: היא לא מצלמת אנשים, היא קודם פוגשת אותם, ורק אז מצלמת.

צילום: לימור צדוק
אז בצילום הבא שלכם, בעיר שלכם או בחו"ל, אל תיקחו פריים אחד ותברחו. אל תצלמו מרחוק. אל תצלמו רק משהו יפה ואסתטי - ספרו סיפור. ולבטח אל תסתפקו בפורטרט קלאסי על רקע מטושטש.
התקרבו צעד אחד (או כמה). צרו קשר עין (ואפילו דברו עם האנשים, שאלו על חייהם, הציעו להם לצלם אתם בצורה אותנטית עם הבטחה לשלוח להם את התמונות). הסתכלו מה יש מאחורי הדמות, בצדדים, מלפניה. תישארו גם לתמונה השנייה, השלישית והרביעית. שם, בדרך כלל, מתחבא הסיפור המרגש הבא שלכם.
תודה ללימור על הנכונות לתת ולשתף מהידע והניסיון שלה. במקרה של המאמר הזה, ללא יודעין :)
באהבה גדולה,
ויקטור
רוצים ללמוד מלימור צדוק בשטח?
אם אהבתם את המאמר, אתם לבטח תתחברו לנושאים שלימור תדבר עליהם בחדר כושר לצילום ביוני הקרוב.
בהרצאות, שיעורי הצילום ומרתון הצילום החודשי לימור תיקח אתכם למסע של השראה והעמקה בנושא המרתק הזה - יצירת סיפור צילומי עוצמתי, מרגש וייחודי.
"איך נכנסים לבית של אדם זר?", "איך בונים אמון בתוך דקות?", ו"איך הופכים סצנה בנאלית לתמונה שנשארת איתכם לאורך זמן?" - אלו השאלות שנענה עליהן במהלך החודש, כולל אתגרי צילום מעשיים שתוכלו לצאת לשטח ולתרגל וכולל גם שיעורי משוב מקצועיים בסוף החודש, בהם תלמדו איך לשדרג עוד יותר את הצילומים שלכם.
אם צילום אנשים ותרבויות מדבר אליכם, ומעבר לכך - בא לכם להצטרף למועדון הייחודי שלנו שיתן לכם מסגרת מקצועית וקהילה משפחתית לפתח את כשרון הצילום שלכם - מזמין אתכם להצטרף.
ממש כמו בצילום ולימוד של דברים חדשים - פשוט תנסו. מה כבר יקרה?
קצת על לימור צדוק
לימור גילתה את הצילום בגיל 50, אחרי קריירה כאנליטיקאית בגישה פסיכואנליטית וכמדריכת טיולים ליעדים אקזוטיים בעולם עם ותק של מעל שלושים שנה.
היא יוזמת ומובילה טיולי צילום אתנו-גיאוגרפיים ייחודיים, חלקם איתנו, צילמה וכתבה ב"מסע אחר", ב-Ynet ובכתבי עת בינלאומיים, הציגה תערוכת יחיד במוזיאון הסובלנות בירושלים ("אהבה בצל מלחמה"), ומחברת הספר "סיפורי חיים - אשנב לתרבויות נעלמות".
בשבילה, כדבריה, הצילום הוא "עט לכתיבת סיפור" - מסע רב-שכבתי בין נפש האדם לבין חקר התרבויות. עכשיו, כשמסתכלים שוב על התמונות למעלה, הכל מתחבר.














תגובות